פסק-דין בתיק ע"א 24251-10-12

א.         בפנינו ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט זיאד סלאח) מיום 26.6.12, בת"א 1637/07 + 3184/07, לפיו חויבה המערערת (שהייתה הנתבעת מס' 2) לשלם למשיבה מס' 1 את הסכום של 252,373 ש"ח לגבי שנת הלימודים תשס"ו (נכון ליום 1.10.06), ואת הסכום של 231,108 ש"ח לגבי שנת הלימודים תשס"ז (נכון ליום 1.10.07), בתוספת מחצית אגרות המשפט ושכר טירחת עורך דין.

ב.         המדובר הוא בשתי תובענות כספיות שאוחדו. התובעת - המשיבה מס' 1 - היא עמותה רשומה העוסקת בהפעלת גנים בישוב מג'ד אל כרום, שלא למטרות רווח. את התביעה הגישה המשיבה מס' 1 כנגד מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות (המשיבה מס' 2), וכנגד הרשות המקומית מג'ד אל כרום, שהיא המערערת בתיק זה.

ג.          עסקינן בתביעות שהוגשו בגין שכר לימוד שהמדינה אמורה לשאת בו או להשתתף בחלק ממנו, לפי חוק לימוד חובה, התש"ט - 1949, וחיקוקים נוספים. התביעות מתייחסות לשנת הלימודים תשס"ו ולשנת הלימודים תשס"ז.

המשיבה מס' 1 החלה להפעיל גני ילדים בישוב מג'ד אל כרום עוד בשנת 2003, והגישה בקשות לקבלת רישיון הפעלת גנים, במועד הקבוע בתקנות וכמתחייב מחוק הפיקוח על בתי הספר, התשכ"ט - 1969, אם כי בשתי שנות הלימוד נשוא הדיון, רישיון הפעלת הגנים על פי חוק ניתן למשיבה מס' 1 באיחור, ולאחר חלוף כמעט כל שנת הלימודים, הגם שברישיונות שניתנו, צוין כי תוקפם הוא החל מתחילת שנת הלימודים הרלוונטית (משמע החל מיום 1 בספטמבר של כל שנה).

נוסיף, כי הרישיון לשנת הלימודים תשס"ו ניתן ביום 29.8.06, משמע, יומיים לפני תום שנת הלימודים, וצוין בו שתוקף הרישיון הוא מיום 1.9.05 עד סוף שנת תשס"ו. הרישיון לשנת הלימודים תשס"ז ניתן ביום 14.5.07, ובתוקף מיום 1.9.06 עד סוף שנת הלימודים תשס"ז.

ד.         כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, הגישה המשיבה מס' 1 את בקשותיה לקבלת הרישיונות הרלוונטיים במועד הקבוע בתקנות, אך בקשותיה נדחו על ידי הגורם המוסמך במשרד החינוך, והיא הגישה ערר לועדת העררים, לפי סעיף 13 לחוק הפיקוח, עררים שבסופו של יום נמחקו נוכח הסדר בין הצדדים, על פיו יונפקו למשיבה 1 הרישיונות, כפי שאכן הונפקו לאחר מכן בפועל.

ה.         לאחר שמיעת הראיות, קבע בית משפט קמא כי 105 התלמידים, לשתי שנות הלימודים, אכן לא נרשמו, לפי תקנות הרישום, כמי שמתעתדים ללמוד אצל המשיבה מס' 1 ובגניה, לא במועד ולא בכלל. חלקם נרשם, כברירת מחדל, על ידי הרשות המקומית, כמי שאמורים ללמוד בגני הרשות המקומית. חלקם האחר כלל לא נרשם. לפי קביעת בית משפט קמא, עולה מן הראיות, כי 105 התלמידים הנ"ל, או רובם המכריע, למדו בכל שנת הלימודים בגנים של המשיבה מס' 1, שהפעילה מערכת גנים משלה וביצעה במקביל רישומים משלה לאותם תלמידים, ועליהם דיווחה למשרד החינוך והתרבות במהלך שנת הלימודים.

ו.          בית משפט קמא קבע, גם לאור האמור בתעודת עובד הציבור של משרד החינוך והתרבות, כי רובם המכריע של התלמידים למדו בגנים של המשיבה מס' 1, אף כי חלקם נרשם על ידי הרשות המקומית כתלמידים בגנים שלה. נוכח הספקות לגבי חלק מן התלמידים (כעולה מתעודת עובד הציבור), הפחית בית משפט קמא 10% מכמות התלמידים, וקבע כי התלמידים שלמדו אצל המשיבה מס' 1, מספרם 40 לשנת הלימודים תשס"ו ו-56 תלמידים לשנת הלימודים תשס"ז.

מתוך 40 התלמידים של תשס"ו, תיקצב משרד החינוך 37 תלמידים לרשות המקומית, על פי הדיווח שלה לשנת תשס"ו.

מתוך 56 התלמידים לשנת הלימודים תשס"ז, תיקצב משרד החינוך 33 תלמידים לרשות המקומית, ואילו לגבי יתרת התלמידים לא היה כל תקצוב, אף כי היו זכאים לכך, לכאורה, וזאת בגין אי-רישום ודיווח לפי תקנות הפיקוח.

ז.          בשים לב לטענות שהעלתה בפניו המערערת, קבע בית משפט קמא כי העדר רישום לפי תקנות הרישום, אין בו כדי לשלול מדעיקרא את זכותה של המשיבה מס' 1 לקבל תקצוב עבור התלמידים שלמדו אצלה. העדר רישום התלמידים לפי התקנות נגרם, כך קבע בית משפט קמא, עקב הליכי ביורוקרטיה וכן עקב מעשים ו/או מחדלים שנעשו על ידי הרשות המקומית ומשרד החינוך והתרבות. דהיינו, משרד החינוך נמנע מלתת רישיון, אף כי בדיעבד הסתבר שלא היה יסוד לכך, וכי המשיבה 1 הייתה זכאית לקבל רישיון כבר מתחילת כל שנת לימודים רלוונטית.

ח.         באשר לרשות המקומית, קבע בית משפט קמא, כי זו רשמה חלק מן התלמידים בגנים שלה כברירת מחדל, ולא מצאה לנכון לברר ולבדוק מה הסיבה שאותם הורים לא רשמו את ילדיהם כמתחייב מתקנות הרישום, והיא גם לא עקבה אחר התראות שהיא שלחה להורים אלה, התראות המתחייבות מתקנות הרישום.

מוסיף בית משפט קמא וכותב בפסקה 16 של פסק הדין: " אין להוציא מכלל אפשרות כי הרשות המקומית לפחות עצמה עיניים ואילו הייתה פוקחת אותן היא הייתה יודעת כי אותם תלמידים לומדים בפועל בגנים של התובעת".

יתר על כן, לפי קביעת בית משפט קמא, גם מתצהירי הגננות עולה כי משרד החינוך היה מודע לכך שבפועל המשיבה מס' 1 מנהלת את הגנים, ובהם מלמדת תלמידים, וזאת במקביל להליכי הערר שנקטה המשיבה מס' 1, ונציגי משרד החינוך שיתפו פעולה עם המשיבה מס' 1 על ידי ביקור מפקחים ומתן הנחיות.

ט.         בית משפט קמא קבע, כי יש לחייב את משרד החינוך (המשיבה מס' 2) לשלם למשיבה מס' 1 תקצוב עבור אותם תלמידים שלמדו אצל המשיבה מס' 1 ואשר טרם תוקצבו. ולגבי קביעה זו אין בפנינו ערעור של משרד החינוך והתרבות.

י'.         מכאן עבר בית משפט קמא לדון בכספים שכבר הועברו לידי הרשות המקומית (המערערת), עבור תלמידים שלמדו אצל המשיבה מס' 1. בית משפט קמא קבע, שאין מקום לחייב את משרד החינוך בתשלום כפול, זאת הואיל ולא ניתן לקבוע שמשרד החינוך ביצע את התשלום עקב רשלנות או טעות רבתי, ואין מקום לפגוע בקופה הציבורית.

יחד עם זאת, הוסיף בית משפט קמא וקבע, שיש לחייב את הרשות המקומית להחזיר את הכספים שהיא קיבלה עבור התלמידים שלמדו בפועל אצל המשיבה מס' 1, וזאת הן מן הטעם של כללי יושר והוגנות, הן לפי כללים המתחייבים ממנהל תקין, והן מטעמים של עשיית עושר ולא במשפט.

בית משפט קמא קבע כי הכספים שהועברו לרשות המקומית הועברו שלא כדין, למצער מחמת טעות, כך שיש לתקן טעות זו ולהורות על החזרתם לידי המשיבה מס' 1.

י"א.      על יסוד מסקנותיו אלה, קבע בית משפט קמא כי הואיל ולגבי שנת הלימודים תשס"ו היה שיעור התקצוב לכל תלמיד בסך 682.33 ש"ח לחודש, על משרד החינוך לשלם למשיבה מס'  1 בגין שלושה תלמידים שלא קיבלו תיקצוב את הסך של 20,462 ש"ח, לפי עשרה חודשים X 682 ש"ח X שלושה תלמידים, ואת המערערת יש לחייב להחזיר למשיבה מס' 1, עבור 37 התלמידים בגינם קיבלה תקצוב ממשרד החינוך, הגם שלמדו בגנים של המשיבה מס' 1, את הסכום של 252,373 ש"ח, וזאת לפי 682 ש"ח לתלמיד  X   10 חודשים  X  37 תלמידים.